עו"ד סמדר דקל נעים
תפיסת העולם המשפטית מושתתת על ויכוח, הוכחה, אמת, תחרות, הכרעה, טענות, ניירת, ראיות. בעוד שתפיסת העולם של “יישוב סכסוכים בדרכי שלום” והגישור כאופציה מובילה, מושתתת על דיאלוג, צרכים, הכרה, יצירתיות, תהליך. בקיצור, שיתוף פעולה. אז במשפט אחד, למה גישור? כי תחרות מייצרת תחרות, ושיתוף פעולה מייצר שיתוף פעולה. לכאורה, פשוט.
אם כך, השאלה “איך להתגרש נכון”? היא שאלה פשוטה, כי התשובה עליה פשוטה. אז למה זה מעניין? למה תוכנית טלויזיה? מה הדרמה הגדולה של הפריים עם מדרגות הרבנות? בגלל הגאוגרפיה! בגלל שהשאלה האמיתית שנשאלת היא “איך להתגרש נכון בישראל?” אההה עכשיו זה נהיה מסובך…
בישראל שלנו קשה להתגרש. מורכב להתגרש. כן, גם במקומות אחרים בעולם המערבי והמתקדם שאנו מחשיבים עצמנו חלק ממנו, בארה”ב, באירופה, באסיה, קשה להתגרש. אבל כאן, קשה שבעתיים. למה? כי מעורבים בעניין יותר מידי עניינים מיותרים שמסיתים את רוב המתגרשים מהעיקר. ילדים, כסף, בית, בריאות, משפחה, איכות חיים, רגשות, שיקום – אלה העיקר. אבל מערכת המשפט הישראלית מערבת בחיי המשפחה שתי תפיסות עולם שונות ומנוגדות שאינן חיות בהרמוניה זו עם זו – ההלכה היהודית בשליטת הרבנות הראשית האורטודוקסית החרדית מצד אחד, והדמוקרטיה בשליטת המשפט האזרחי מן הצד השני. כך קורהשהצמד “דת ומדינה” קשור בחיינו האישיים, במקום הכי רגיש וכואב, והופך לשחקן ראשי בדרמה הגדולה של המשבר הזוגי. ולכן הגירושין כאן בארץ חמדת אבות מסובכים כל כך. יש פחד אדיר, כי אין אחידות משפטית וכי המערכת סובלת מסכיזופרניה, בירוקרטיה, נוקשות, ריחוק ותחלואים רבים נוספים, שלא נדע.
הרעיון של גירושין בדרכי שלום מלווה את דרכי המקצועית כעו”דית כבר עשור. העיסוק שלי בגישור נובע מתוך הבנה אמיתית ומסודרת של עולם יישוב הסכסוכים, התורות, השיטות והתהליכים וכן מתוך אמונה שזו הדרך הנכונה להתגרש, אם כבר מתגרשים, חו”ח, טפו וכו’. לכן, כשאני עוסקת ב”מקצוע”, אני חובשת לראשי את כובע המגשרת ויוצרת לאנשים הסכמים שאיתם הם חיים בשלום. בדרך כלל הם גם חיים אחד עם השניה בשלום. אני ממעטת בניהול תיקים בבימ”ש, כי אני שונאת את זה, כי זה מיותר, מכוער ומלוכלך. אמנם שחור- לבן וגלימה זה יפה, אבל בא לי להראות כמו פינגויון רק פעם ב… בשלב מסויים הבנתי שמדינת היהודים שלי מקייימת מערכת משפטית שמזיקה למשפחה במשבר וכך נפגע ערך ה”שלום” כערך על במשפחה ובחברה כולה. כי השלום, כידוע, מתחיל בבית, גם אם הבית מתפרק.
השאלה היא לא איך להתגרש נכון? אלא “איך להתחתן נכון?“. ניקח את המג’יק סטיק של גבי ודבי, נחזור אחורה בזמן, שם נמצאות התשובות.
מסתבר, שאם מתחתנים נכון, ובכל זאת מצטרפים לסטטיסטיקה, השאלה “איך להתגרש נכון?” כבר פחות רלוונטית, כי “גידרנו” את עצמנו במספיק הגנות שיצמצמו למינימום את הסיכוי להיקלע לתוך מעגל האימה של גירושין בישראל. הגידור הראשון הוא לא להתחתן דרך ה”ממסד”, הרבנות הראשית (וכן חברות יקרות, גם “צהר” זה רבנות). ובכלל, מסתבר, עדיף לא להתחתן באופן חוקי בכלל (נישואין אזרחיים בחו”ל), כי בגירושין, חו”ח, חוזרים שוב לזרועותיה החונקות של הרבנות.
אז איך עושים את זה?
בדרכי על הגשר בין משפט, משפחה ושלום, נקלעתי לעולם חדש. נפתחה לי הדלת לעולם תוכן יהודי שפוי ויפה. בשנת 2007 הצטרפתי להכשרת עורכי טקסים במעגל החיים היהודי של ארגון “הֲוָיָה“. כמו כל הדברים הטובים בחיים, הגעתי להֲוָיָה במקרה, וכאילו מצאתי את העציץ הנכון להשריש בו שורשים ולהצמיח ענפים ועלים.
בהֲוָיָה עורכים, לומדים ויוצרים טקסי חיים, מלידה ועד אבלות, הנטועים במסורת היהודית ומקורותיה, ובו בזמן מבטאים התחדשות יהודית, חילונית וציונית בת זמננו. אנשי ונשות הֲוָיָה עורכים טקסי נישואין יהודיים שיוויוניים וחופשיים לזוגות שאינם יכולים, או אינם רוצים, להתחתן בדרך “המקובלת”. אנחנו מקיימים סדנאות לזוגות לפני חתונה, מקדמים את השיח הציבורי, ובגדול, פועלים להגדיל את האור הפלורליסטי במרחב הישראלי על כל גווניו.
מסתבר שיש מגוון דרכים להתחתן בישראל, ויותר ויותר אנשים ונשים לוקחים ולוקחות את היהדות בחזרה לידיים שלהם/ן. בחגים, בתרבות החיים, בטקסים שונים, וכן, גם בחתונה, למרות שזה לא מקובל ובניגוד לחוק. כן. בניגוד לחוק. לאט לאט נוצרת מציאות “חוץ משפטית”, “חוץ ממסדית” של נישואין יהודיים שיויוניים, הדדיים ואישיים. נישואין מאוזנים יותר ושבריריים פחות. זו המהפכה שאני שותפה לה, מהפכה שקטה, רבים לא יודעים עליה, רבים נוספים מתקשים לקבל אותה, אך המהפכה הזו קולה עולה עולה, ובשמחה גדולה. בקול חתן, וקול כלה, והמון גילה רינה דיצה וחדווה, אהבה ואחווה ושלום ורעות.