מאמרים

האתגר: חתונה ישראלית

האתגר: חתונה ישראלית
איתמר לפיד

התמונה הישראלית הכל כך מוכרת לנו, נלקחה כנראה ממחזה אבסורד: זוג אנשים בוגרים מחליט להינשא, בוחר בקפידה כל אות בהזמנה, כל שיר בערב, וכל מתאבן בקבלת הפנים. מאות אנשים עוזבים הכל ומתקבצים לערב אחד, סביב איש ואישה המבקשים לומר להם אמירה שיש לה, בין היתר, השלכה חברתית ותרבותית. הכל ערוך ומוכן לרגע שיבטא את העניין שלשמו התכנסנו… וכאן זה נגמר.

ביותר מדי חתונות, לא מסוגל איש מהנוכחים (שלא לדבר על החתן והכלה) – לחבר בין התוכן והמעמד. איסורי העריות, חובות הכתובה, מוטיב הברכה והעצב שנשבר בסופו של הטקס – אינם מוצאים נקודות חיבור אל הישראלי העומד מסביב לחופה, ולרוב גם לא אל אלה שעומדים תחתיה.

בשוב ה' את שיבת ציון היינו כאילמים. אין לנו מדרש ישראלי יוצר המסוגל למצוא דרכו אל הטקס הזה. איש צעיר עומד בלב ירושלים הבנויה, ומגמגם על חורבנה של ירושלים. מרוב ביטחונם המוחלט בכך שלא ישכחוה לעולם, אין רוב החתנים שבינינו מסוגלים לומר את המשפט מתחילתו ועד סופו, והרב נדרש להזכיר להם בשקט את מה שהצהירו כי לעולם לא ישכחו.

עומדת קהילה שלמה ומקשיבה רוב קשב להתחייבותו המרשימה של החתן המנוסחת בכתובה. הקהילה חייבת להקשיב, מאחר ומדובר במסמך  משפטי מחייב. כל כך מחייב, עד שבימי התלמוד הקפידו לכתבו ארמית, מאחר והעברית הלכה ונשתכחה מפי אנשי התקופה. את העברית, לשון הקודש, שמרו למעמד הטקסי. 1,500 שנה אח"כ, באנו לארץ וגאלנו את העברית, וכשאנו מפנים מקום בטקס למסמך אחד  מחייב – אנחנו קוראים אותו בארמית.

לגבי רובנו, זה לא מעיד על רשעות, אבל גם לא על חכמה. נתקענו בשלב של זה שאינו יודע לשאול, וכנראה גם לא כל כך אכפת לנו. אם יש מישהו שיודע את התשובות בשבילנו, זה מספיק. לא צריך הרבה יותר מזה.

אם נוסיף לזה את המצב המשפטי בו אנו נמצאים, נקבל משמעות חדשה למושג "הפוך על הפוך". שהרי החוק הישראלי משמר את גישת המנדט הבריטי, ששימרה את גישת השלטון העותומאני, שאמר בפשטות שכל אחד יתחתן במסגרת קהילתו העדתית. הכובש או הקולוניאליסט לא היה מעוניין לכפות על בני הארץ את חוקי הנישואין שלו, ולכן הוא אפשר להם אוטונומיה תרבותית. הציונות, למיטב זיכרוננו ההיסטורי, דווקא ביקשה להגדיר מחדש מי הם בני הארץ, וכיצד הם חיים. אבל מאי הכפייה התורכית והאנגלית הפכנו, במסגרת  הסטאטוס קוו, למדינה הכופה על אזרחיה היהודים את סוג הטקס שינהל עבורם איש הדת שמקובל על הרבנות הראשית. והנה לנו עוד סיבה לתת לרב לגמור עם הקטע שלו וללכת, ובכך לוותר על האתגר. האתגר קיים. אחת השאלות הגדולות – ששכחנו לשאול – היא האם זה מחויב המציאות. האם אין דרך לדרוש את המרכיבים העתיקים של טקס  הקידושין אל חתונה ישראלית מודרנית. האם לא ניתן לבנות טקס קידושין, נישואין, חתונה – שיהיה מסוגל לתת ביטוי למציאות הישראלית שבה אנחנו חיים?

טקס החתונה הוא הזמנה למדרש. יותר משזו זכותנו, זו חובתנו – אם אנחנו מבקשים להתייחס אל עצמנו ברצינות. העובדה שכ"כ הרבה אנשים צעירים ממשיכים להתחתן, ומתעקשים לקיים טקס כלשהו, היא עדות לצורך. את הצורך הזה יש לנו אחריות קהילתית לתרגם לטקס אמיתי ומשמעותי, אשר יהיה מסוגל לבטא את העומדים תחת החופה, את הקהל הסובב אותם, וגם (בסוף) את מי שעורך את הטקס. זו לא משימה קלה, אבל זו הזמנה לצאת לדרך שהיינו אמורים להלך בה כבר לפני עשרות שנים. ואם נביט היטב בסימני

הדרך שהשאירו לנו, אולי נצליח לקרוא מחדש את מילותיו של ר' טרפון בפרקי אבות: "לא עלינו המלאכה לגמור, ולא אנחנו בני חורין ליבטל ממנה".