אנחנו חיים במדינה שמתגאה בהיותה דמוקרטיה מערבית, "אומת הסטארט-אפ", מעצמה טכנולוגית שפורצת גבולות. אבל כשזה מגיע להחלטה הכי אינטימית, בסיסית ומרגשת בחיים שלנו – הבחירה עם מי ואיך להקים משפחה – אנחנו מגלים שזרקו אותנו במנהרת הזמן אל ימי האימפריה העות'מאנית.
מדינת ישראל היא כיום הדמוקרטיה המערבית היחידה בעולם שמונעת מאזרחיה את הזכות החוקתית הבסיסית להינשא ולהתגרש באופן אזרחי, מחוץ לממסד דתי. האנומליה הזו פוגעת בעקרון הכי בסיסי של חברה דמוקרטית: חופש דת וחופש מדת.
לפי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ועקרונות מגילת העצמאות, לכל אדם יש את הזכות לחיות על פי מצפונו. אבל בפועל? המדינה כופה עלינו פולחן דתי, מעניקה מונופול דורסני לרבנות הראשית, ומייצרת אפליה ממסדית שפוגעת במיליוני ישראלים.
מי משלם את המחיר? (רמז: כמעט כולם)
המונופול הדתי לא פוגע רק ב"חילונים תל אביבים". הוא מייצר נחיתות מעמדית ואפליה חוקית כלפי אוכלוסיות ענק בחברה הישראלית:
מעל ל-450,000 אזרחים המוגדרים כ"אחרים" (ללא סיווג דתי):
מרביתם יוצאי ברית המועצות לשעבר וילדיהם, שחיים כאן את העיוות הממסדי הגדול ביותר. מצד אחד, המדינה מכירה בהם ונותנת להם אזרחות ישראלית מלאה מכוח חוק השבות. מצד שני, בכל הנוגע למעמד האישי שלהם, המדינה משליכה אותם לחסדי הדין הדתי האורתודוקסי – שחוסם בפניהם לחלוטין את הזכות הבסיסית להינשא בארצם.
ומה הפתרון הממסדי שמוצע להם? מערך הגיור. כלומר, המדינה מציבה להם אולטימטום: שנו את אורח חייכם וקבלו על עצמכם פולחן דתי שאינכם מאמינים בו, ורק אז ניתן לכם שוויון זכויות מלא. התפיסה הזו – התניית זכות אזרחית בסיסית בקיום פולחן דתי – עומדת בסתירה מוחלטת לכל היגיון דמוקרטי. בנוסף, בבואם להינשא או להתגרש הם חשופים להליכי "בירור יהדות" פולשניים שמשפילים אותם ומטילים ספק בזהותם.
קהילת הלהט"ב:
למרות התדמית הליברלית והפתוחה שישראל כל כך אוהבת לשדר לעולם (ולגזור עליה קופון תיירותי ודיפלומטי), בני ובנות אותו מין עדיין מנועים מלהינשא כאן באופן חוקי. נוצר פה אבסורד חוקי בלתי נתפס: מצד אחד, המדינה והפסיקה כבר מכירות בפועל במשפחות להט"ביות, ואף רושמות כנשואים זוגות מאותו מין שנישאו בנישואים אזרחיים בחו"ל. מצד שני – היא מסרבת לאפשר להם למסד את הקשר שלהם כאן, בבית.
למה זוג ישראלי צריך לקנות כרטיס טיסה, לשלם אלפי שקלים לאגרות של מדינה זרה, ולהתרחק מהמשפחה והחברים רק כדי לקבל ממדינת ישראל את ההכרה שבסופו של דבר היא נותנת להם? הפער הצבוע הזה, בין התדמית הנוצצת כלפי חוץ לבין האפליה הממסדית מבית, הוא עוול שחייב להימחק.
יהודים מהזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי:
קחו נשימה, כי זה כנראה האבסורד הכי כואב בכל הסיפור הזה. מדינת ישראל, "מדינת היהודים", היא כיום הדמוקרטיה היחידה בעולם (!) שבה יהודים לא יכולים להתחתן ולהתגרש לפי הדת והמנהגים שלהם. המדינה שוללת לחלוטין הכרה מטקסי נישואים וגירושים של הזרמים הרפורמיים והקונסרבטיביים. בפועל, זרם אחד בלבד של היהדות – האורתודוקסית – השתלט לחלוטין על תחום המעמד האישי בישראל, והוא כופה סוג אחד ויחיד של יהדות על כל השאר.
תחשבו על זה רגע: מרבית יהודי ארצות הברית, למשל, משתייכים לזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי. עבורם, ועבור מיליוני יהודים אחרים, מדינת ישראל הוקמה כדי להיות הבית הבטוח והטבעי. אבל כשהם כאן, הם מגלים שהבית הזה סוגר להם את הדלת בפרצוף בכל מה שקשור להקמת משפחה. במקום שחופש הדת היהודי יפרח דווקא בישראל, המונופול האורתודוקסי דוחק החוצה קהילות שלמות וגורם ליהודים רבים להרגיש אזרחים סוג ב' במדינה שאמורה להיות שלהם.
הציבור החילוני: כפיית פולחן דתי ורמיסת החופש מדת
עבור מיליוני אזרחים חילונים בישראל, היהדות היא קודם כל זהות, היסטוריה ומורשת תרבותית – ולא אוסף של חוקי הלכה שמכתיבים את חיי היומיום. אולם, במדינה המגדירה עצמה כדמוקרטית, אזרחים נאלצים לעבור בנקודות הציון הרגישות ביותר של חייהם טקסים דתיים שמתנגשים חזיתית עם תפיסת עולמם, מצפונם וערכיהם הליברליים.
עבור נשים, הכפייה הזו לובשת לא פעם צורה של פלישה ממשית לגוף ולמרחב הפרטי; הדרישה הממסדית לעבור "הדרכת כלה", החדירה לאינטימיות בשאלות על מועדי מחזור ודיני טהרה, והחובה לטבול במקווה רק כדי לקבל אישור להינשא, מהוות פגיעה בוטה באוטונומיה על הגוף ובזכות לפרטיות.
חשוב להבין: הכפייה הדתית כאן אינה עניין מגדרי בלבד. גם גבר חילוני לחלוטין שאינו מעוניין לקחת חלק בטקס גט דתי, או אח שכול המסרב לעבור טקס חליצה ארכאי לאחר מות אחיו – נכפים על ידי המדינה לבצע אקטים דתיים בניגוד גמור לאמונתם. במדינה מתוקנת, השתתפות בטקס דתי אמורה להיות בחירה חופשית. ברגע שהמדינה מאלצת אזרחים לקיים פולחן דתי רק כדי למסד קשר או להשתחרר ממנו, זו אינה מסורת – זו כפייה שרומסת את זכות היסוד לחופש מדת.
נשים ואי-שוויון מגדרי: כפיפות למוסד שרואה בך אזרחית סוג ב'
הפגיעה בנשים נובעת מעצם הסמכות הבלעדית שהמדינה מעניקה למוסד גברי, פטריארכלי ומיזוגני לנהל את חייהן. בתי הדין הרבניים מורכבים מגברים חרדים בלבד, הפועלים לפי פרשנותם לחוקי ההלכה – מוסד שלא רואה את עצמו כפוף לחוקי היסוד של המדינה או לזכות לשוויון. במרחב הזה, לאף אישה, אדם להט"ב או יהודי שאינו אורתודוקסי, אין שום ייצוג או יכולת השפעה.
התוצאה היא מערכת שמתייחסת לנשים כאל אובייקט חסר מעמד עצמאי. הדרת הנשים מתחילה כבר בחופה (שבה נאסר על הכלה לקדש או לחתום על הכתובה), ומגיעה לשיאה המסוכן בגירושים. כשהסמכות למתן הגט נמצאת אך ורק בידי הגבר, נשים נותרות חשופות לסחטנות, לאלימות כלכלית, לסרבנות גט ולעגינות. העובדה שמדינת ישראל 2026 מאלצת אזרחיות לעמוד לדין בפני טריבונל שמראש אינו רואה בהן שוות זכויות, נוגדת את עקרונות הדמוקרטיה. אסור למדינה להעביר סמכויות אזרחיות למוסד שאינו כפוף לערכי הדמוקרטיה, כי כשאין בחירה שוויונית – זו לא חירות, זו כפייה.
האשליה של ה"מעקפים": למה קפריסין, יוטה או 'ברית הזוגיות' הם לא הפתרון?
רבים מאיתנו מנסים "לעקוף את המערכת". טסים לחו"ל, מתחתנים בזום מול מדינת יוטה, או מנסים פתרונות נישה כמו חוק "ברית הזוגיות" (שנכשל כישלון חרוץ – מאז 2016 נרשמים דרכו מספר זוגות בודדים בשנה).
אבל זו אשליה מסוכנת. גם אם התחתנתם בקפריסין ונרשמתם במשרד הפנים – ברגע שתרצו להיפרד, המדינה תכריח אתכם להתגרש ברבנות. המעקף הזה רק דוחה את המפגש עם המונופול לרגע הכי כואב ופגיע בחיים שלכם.
האלטרנטיבה של "ידועים בציבור" (שאנחנו ב'הויה' מובילים בגאווה) היא כיום חגורת ההצלה הטובה והשוויונית ביותר. עם זאת, כל עוד המדינה לא מייצרת מעמד חוקי מוסדר ורישום פשוט לידועים בציבור, בני הזוג עדיין צריכים להיאבק על זכויותיהם ולהוכיח את מעמדם שוב ושוב מול רשויות, בנקים ומוסדות, במקום לקבל אותן באופן אוטומטי כפי שמגיע להם.
הציבור איתנו, הפוליטיקאים מאחור: זמן לבחור בחופש
הנתונים מציגים נתק מוחלט בין הכנסת לבין העם. סקר שערכנו ב'ישראל חופשית' (ינואר 2026) חושף נתון מדהים: לצד תמיכה גורפת של 99% ממצביעי האופוזיציה, 65% ממצביעי הליכוד תומכים בהתרת נישואים אזרחיים בישראל. נתון זה מתכתב עם מדד חדו"ש (2025), לפיו 60% מהציבור דורשים הכרה בכל סוגי הנישואים. הציבור כבר מצביע ברגליים – הרישום ברבנות בירידה מתמדת, בזמן שהבחירה בחלופות אזרחיות ובידועים בציבור רק עולה.
ובכל זאת, ככל שהבחירות מתקרבות, נדמה שהנושא נעלם מסדר היום בחסות נושאים בוערים אחרים. אנחנו כאן כדי להזכיר להם שדמוקרטיה לא נעצרת במפתן הממסד הדתי.
זהו מצב אבסורדי המבוסס על חקיקה מיושנת מימי העות'מאנים שקובעה ב-1953. בגלל המונופול הזה, ישראל היא הדמוקרטיה המערבית היחידה בעולם המונעת נישואים אזרחיים, ובכך נמנית בשורה אחת עם מדינות מוסלמיות שבהן חוקי המשפחה מבוססים על דיני השריעה. בבחירות האלה, הציבור חייב לדרוש מהנבחרים שלו תשובות ברורות – לא נסכים שהחופש והזכויות שלנו יופקרו בשתיקה.
החזון שלנו: רשות רישום ממלכתית וסוף למונופול
ב'ישראל חופשית', אנחנו לא רק מצביעים על הבעיה – שמנו על השולחן חזון לתיקון היסטורי.
החזון שלנו הוא כינון רשות רישום נישואים ממלכתית (תחת משרד המשפטים או הפנים). רשות זו תהיה המטרייה החוקית הבלעדית למיסוד זוגיות בישראל.
איך זה יעבוד?
חופש בחירה מלא בטקס: תוכלו לבחור מי יחתן אתכם – מסלול אזרחי, רב אורתודוקסי, רבה רפורמית או קונסרבטיבית, או עורך טקסים פרטי. המדינה תכיר בכולם שווה בשווה.
זכויות אוטומטיות: מרגע הרישום, תקבלו שוויון זכויות כלכלי וסוציאלי מלא.
רשת ביטחון בגירושים: זהו הסעיף החשוב ביותר. התיקון שלנו קובע שאם זוג מחליט להיפרד, ולו אחד מבני הזוג מבקש זאת – התיק יידון אך ורק בבית המשפט לענייני משפחה תחת דין אזרחי ושוויוני, ללא קשר למי שחיתן אותם. המשמעות? חיסול "מרוץ הסמכויות", סוף לסרבנות הגט, הגנה מוחלטת לנשים, וחופש אמיתי.
הזכות להינשא ולהתגרש היא זכות יסוד. עד שהמדינה תשכיל ליישר קו עם הציבור ועם העולם החופשי, אנחנו ב'הויה' נמשיך לספק לאלפי זוגות בשנה את המעטפת המשפטית, ההגנה האזרחית, והטקסים השוויוניים והיפים ביותר – מחוץ לרבנות.
אל תוותרו על החופש שלכם. מגיע לכם להתחתן כמו שאתם חיים.