ב

שנים האחרונות הולך וגדל מספרם של הזוגות הישראליים שבוחרים להינשא בחתונה יהודית לא הלכתית. את הזוגות האלה ניתן לסווג לשתי קבוצות השונות זו מזו בהרכבן וצרכיהן: הראשונה כוללת זוגות "אידאולוגיים", שיכלו להינשא כדת וכדין אך בחרו "להצביע ברגליים" נגד הרבנות. הם אינם מוותרים על זכותם להינשא בחתונה יהודית על סמליה המובהקים, ומוצאים את מבוקשם בטקסי נישואים רפורמיים, קונסרביטיביים ויהודיים-חילוניים. הקבוצה השניה היא קבוצת פסולי החיתון – זוגות שאינם מוכרים כיהודים מבחינה הלכתית, ובראשם העולים מחבר המדינות, שצלחו את מחסום חוק השבות, אך לא את חומתה המבוצרת של הרבנות.

העובדה המעניינת היא שבעוד שהזוגות האידאולוגיים מבקשים לאתגר ולמתוח את גבולות הטקס ההלכתי, דווקא בקרב הזוגות פסולי החיתון מהמגזר הרוסי, אנו נתקלים ברצון לשמר את מתכונת החתונה המסורתית: חשוב להם שבחתונה שלהם יהיו חופה, טבעת, כתובה, שבע ברכות ושבירת כוס. ביום שמחתם הם לא שוכחים את חורבן ירושלים.

המוטיבציה שלהם לקיום הטקס היהודי אינה נובעת דווקא מזיקה דתית, אלא מתפיסת טקס החתונה כמרכיב משמעותי בתהליך ההטמעה של זהותם היהודית-ישראלית. מבחינתם נישואים בטקס יהודי "כמו כולם", כמו החברים מהעבודה והחברים מהצבא, משמעו להיות חלק מהחברה והתרבות הסובבת. טקס החתונה היהודי עבורם הוא אבן דרך בתהליך הגיור הסוציולוגי שהם חווים בדרכם לישראליות.