עו"ד סמדר דקל נעים
רוב רובו של הציבור היהודי בישראל אינו חי חיים דתיים. בסקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בנושא הקרבה לדת, הגדירו כמחצית מבני העשרים ומשהו את עצמם כ"חילונים". עוד רבע נוסף הגדירו עצמם כ"לא דתיים". אמנם אנו חיים במדינה דמוקרטית אשר חרטה על דגלה שוויון בין המינים וחופש דת ומצפון, אך בפועל, נתונים יהודי מדינת ישראל לרודנות של הרבנות הראשית החרדית, ברובד האישי ביותר, במרחב הפרטי של הקמת משפחה או פירוקה.
אדם ממוצע מתחתן פעם אחת, אולי פעמיים, במהלך חייו, ורוב הזוגות מתחתנים באמצעות הרבנות הראשית לישראל – בטקס לא שוויוני, עם רב שלא מזדהה עם אורחות חייהם וגם הם לא עם שלו. כלות שותקות ועוברות לבעליהן במעשי קניין, וכל זה למה? מדוע הציבור החילוני, הזועק נגד הכפייה הדתית, נגד חוסר השוויון בנטל, שעון החורף, ההטבות, הקצבאות, הפוליטיקה המלוכלכת, מרכין את ראשו ונישא דרך הרבנות וכל מה שהיא מייצגת?
התשובה הפשוטה ביותר היא המצב החוקי. החוק במדינת ישראל קובע כי נישואין וגירושין של יהודים, אזרחי המדינה ותושביה הינם בסמכותם הבלעדית והייחודית של בתי הדין הרבניים וכי נישואין וגירושין של יהודים יערכו בישראל אך ורק לפי דין תורה. מכאן נובע מצב לפיו יהודים יכולים להינשא על אדמת מדינת ישראל אך ורק באמצעות הרבנות. חוקית, אין דרך אחרת. כל מי שמחפש אלטרנטיבה, מחפש אותה "מחוץ לחוק". דווקא מדינת ישראל הריבונית היא שיצרה מצב חדש ביהדות שבו מוענקת לממסד דתי סמכות מכוח חוק אזרחי.
הילד יהיה ממזר? שלא יעבדו עליכם
הסבר אחר הינו הפחד הקמאי מממזרות. אצל זוגות רבים קיים חשש שנישואין מחוץ לרבנות יפגעו בזכויות בני הזוג או ב"כשרות" ילדיהם העתידיים. זוגות חילונים רבים חוששים שאם לא יינשאו בטקס של הרבנות הראשית, יהפכו ילדיהם לממזרים, שלא נדע.
יש מי שבוחר לתבל עם קצת מוזיקה, אבל זו עדיין אותה רבנות. לחרדה זו אין שום ביסוס. על פי הדין הדתי רק ילדים שנולדים לאישה נשואה מגבר שאיננו בעלה נקראים ממזרים ואינם יכולים להינשא בטקס דתי. המילים הגדולות – "התבוללות", "ממזרות", "אחדות העם", כל אלה מכניסות את הזוג החילוני לתרדמת. אנחנו לא מבינים בזה, זה נורא מפחיד, נלך בתלם וזהו.
גם הניסיון להיות כמו כולם ממלא תפקיד בבחירה בחתונה ברבנות. הזוג החילוני הממוצע לא רוצה להתעסק בעניינים שהוא לא מבין בהם. העיסוק המופרז בענייני החתונה, האוכל, השמלה, הלוקיישן ושאר ענייני ה"WOW" יוצרים מצב שאין זמן או כוחות לעסוק בטקס החתונה עצמו, וכך מוותרים על האפשרות שהטקס יהיה משמעותי. יש ברירת מחדל, יש נוהל, פותחים תיק מוצאים רב וסוגרים עניין על טקס החופה, כי "ככה כולם עושים ולמה שנסתבך עם משהו שונה".
צהר – אותה גברת בשינוי אדרת
לכן, יותר ויותר זוגות בוחרים ברבני צהר ש"מחליקים" להם את הטקס בצורה קצת יותר קלילה וכך מרגישים שעשו צעד ובחרו ביהדות "חופשית", למרות שהלכה למעשה מדובר בדיוק באותו טקס, שפירוקו, חלילה, בגירושין מתרחש באותה רבנות ההולכת ומתחרדת.
פתח של תקווה לשינוי ניתן למצוא בשתי תופעות חדשות בעשור האחרון שנולדו בתגובה להתחרדותה של הרבנות. חמישית מן הזוגות הישראלים נישאים בחו"ל ו-5% מהזוגות בוחרים להביא ילדים לעולם בלי להינשא כלל. שינויים אלה, לצד ריבוי הולך וגדל של טקסי הנישואין הפרטיים, מלמדים כי למרות שרובו של הציבור החילוני עדיין נזקק לשירותי הרבנות, הרי סבלנותו פוקעת ומצב עניינים זה לא יימשך לעולם.