מאמרים

מפתחות החידוש

מפתחות החידוש
אריאל לוינסון
אחד החידושים החשובים ביותר בעולם התורה של ימינו הוא הקמתם של בתי הלימוד החילוניים. בתי מדרש, מכינותקדם צבאיות ואפילו ישיבה חילונית אחת מרחיבים את ההגדרה המקובלת של 'עולם התורה', ובה נכללים היום הרבה לומדים שאינם חובשי כיפה, ואף כאלו שאין יראת שמיים עליהם.
חידוש, על פי מילון בן-יהודה, הוא "דרוש חדש, דעה חדשה". אין ספק שניתן להכליל את בתי המדרש הללו כ'מציאות חדשה' שיש להתמודד עמה מבחינה מחשבתית, הלכתית והגותית, ולשקול מחדש סוגיות רבות ובראשן את זו של 'תינוק שנשבה' (עוד על סוגיה זו ראה בדברי הרב דורי הנמן שבגיליון זה). אך ההתמודדות המחודשת הזו חשובה לא רק מצידם של אלו שהיו אמונים עד היום על משמורת התרבות היהודית, קרי הציבור המסורתי והדתי, אלא גם דורשת ניסוח מחשבה מארגנת מצידם של הלומדים החילונים עצמם.
למרבה הפליאה, ייתכן שהמושג החשוב והדחוף ביותר שיש ללומדים החילונים להתמודד עימו הוא מושג החידוש עצמו. ה'חידוש' (במלעיל כמובן) הוא אחד המושגים הבולטים בבתי המדרש הישיבתיים, בייחוד מאז הקמתן של ישיבות ליטא שם הועלה על נס. החידוש הוא אותו רגע שבו ניצתת הבנה חדשה לחלוטין, כזו שאין לה מסורת קודמת, שמעמידה באור חדש ומקורי את הסוגיה הנלמדת.
כמובן, אין לחידוש כל יכולת להתקיים ללא סך כל ההבנות והפרשנויות שקדמו לו, אך על גבן הוא עושה דבר מה אחר בטקסט, והופך את המקובל לזר ואת הזר לקרוב. השאלה המהותית העומדת לפתחם של בתי המדרש החילוניים היא האם אפשרי החידוש בעולם של לימוד ללא מסורת? האם ניתן ליצור 'חדש' ללא ה'ישן'?
רק כוונת המתחבר
לפני שמגיע ונוצר אותו ברק מהמם שנושא עימו החידוש חייבת להיות נוכחת תחושה של כילוי כוחות אל מול הטקסט, תחושה שהכתוב צר על עצמו ואינו מאפשר לעצמו להגיע למקורו או ליעדו. החידוש יכול להיווצר רק על רקע פרשנות שאבד עליה הכלח ושאינה מביאה את הלומד למיצוי או לתחושת ריגוש של אמת. אין ספק שיש ערך מוסף מרענן ומרתק כשהלומד החילוני ניגש לטקסט בפעם הראשונה בחייו ועצם מעשה הקריאה בו נתפס כחידוש גמור.
אך האם אותו קורא חילוני יכול לחדש את אותו כתוב? לכאורה, ללא כל ספק. דווקא הנגישות הטרייה הזו מאפשרת לראות את הטקסט אולי באורו המקורי ביותר, ומאפשרת לחזור למשמעויות ראשוניות שנזנחו זה מכבר לאורך השתלשלותה של התורה שבעל פה. אך מעברלמעשה הקריאה עצמו – האם קורא חילוני יכול לדעת או להבין שאת הבנתו זו מעולם לא הגה איש?
לעולם לא אשכח את השבת הראשונה שבה התבקשתי לשאת דבר תורה בארוחת השבת בישיבה. הפחד המשתק שנבע מן התחושה שאין לי מה לומר נעלם לאחר קריאה שנייה ושלישית בפרשה, ופינה את מקומו לתחושת התעלות שאין דומה לה, כאשר ידעתי שיש לי דבר חדש לומר ולשתף בו את חברי. רק באותו רגע הבנתי מדוע הלכתי ללמוד בישיבה ותחושה זו הפכה עבורי ברבות הימים לממכרת. גם היום, לאחר שפרשתי מעול תורה ומצוות ומן הקהילה הדתית, אני מחפש את אותו רגע נפלא בו האדם יכול ליצור יש מאין.
כמו מכור אמיתי – בלימודים באוניברסיטה, בהוראה בבית הספר ובמכינה בה אני מלמד ובבית המדרש 'הוויה' בו אני משתתף – אני ממשיך לחפש אחר אותה ריגשה רוחנית על אף התרחקותי מעולם הישיבה, והיום אני מוצא עצמי מחפש אחר החידוש בבית המדרש החילוני. מחפש ועדיין לא מוצא.
אפשר והשאלה הזו אינה משנה כלל ועיקר, והחשיבות היא בתחושה הסובייקטיבית אוהקבוצתית שנאמר כאן דבר חדש, עבור הקוראים המסוימים הללו. מאידך, ייתכן שדווקאהצבתה של הקריאה האישית, הסובייקטיבית, ה'מתחברת', שוללת מכל וכל את היכולת לחדש פירוש חדש. ניתן למדוד זאת על דרך השלילה – האם מנחה קבוצת לימוד חילונית יכוללהתקומם על תלמידיו ולומר לאחד המשתתפים: "לא! תשובתך אינה נכונה", או "הבנתך שגויה"?
האם, כשמטרתו של הלימוד היא לחבר את הקורא החילוני עם הטקסט היהודי ולהפוך אותולחלק רלוונטי בחייו, יכול תלמיד לומר שיש קריאה שאינה אמת או שאינה מכוונת לפירושו של הכתוב (אלא ייתכן מאוד שהיא פירוש לעולמו האישי של המשתתף)? יתר על כן, הדינמיקה של הקריאה של הטקסט היהודי בבתי המדרש החילוניים דומה לזו של תיאוריות ספרותיות עכשוויות, הטוענות שאין למעשה טקסט או כוונת מחבר אלא רק קריאות שונות או כוונת 'מתחבר'.
אם כן, בסיטואציה שבה כל הקריאות אפשריות, וכשאין יכולת לפסול פירושים אישיים של הלומדים, כיצד יכול להיווצר חידוש? האם בכלל יכול להיות פירוש שהוא נכון יותר מיתר הפירושים?
המתח נעלם
ישנו מוקד נוסף של הלימוד החילוני, והוא הצורך ביצירת הקשר מוכר מן המציאות של ימינו כדי להבין איזו סוגיה ארכאית; יצירת זיקה תוכנית או ערכית בין הסוגיה הנושנה למציאות המתחדשת והעכשווית – מה שנקרא 'רלוונטיזציה'. אולם, כשכל מה שקוראים הוא תמיד רלוונטי לימינו ותמיד ניתן ללמוד ממנו להלכות היום-יום, אזי אין אפשרות לטקסט להפוך למיושן, ועל כן אין אפשרות לתת לו פירוש מתאים יותר, חדש יותר.
הלימוד החילוני הוא תמיד בתוך החיים, לזכות ולגנאי. הלומד החילוני בא אל הלימוד מתוך חייו ולאחר כמה שעות הוא שב אליהם. על כן, הוא תמיד יראה את מה שהוא לומד כחלק מן החיים. גם המכינות והישיבות החילוניות עסוקות מאוד בחיבור בין הלימוד למעשהשלושה ימים של לימוד בשבוע תמיד יהיו מלווים ביום של עשייה חברתית, וחודש של לימוד יושלם על ידי שבוע הכנה לצבא, ניווטים או התנדבות בשדרות.
אך האם בבית המדרש החילוני ישנה תורה 'לשמה'? מתי תקום הישיבה החילונית שתספקעבור לומדיה את אותה חוויה טוטלית של לימוד, שתארוג סביב לומדיה את אותה הוויה שאינה נזקקת לדבר מן החוץ? כאשר הלומד החילוני יוכל לשהות בתוך בית מדרש מבוקר ועד ערב משך שנה שלמה, וילמד על בשרו את משמעותו העמוקה ביותר של העולם הישיבתי, אזי תושלם מהפכת הלימוד החילונית. דווקא אז יהיה זה תיקון עולם.
ללא המסגרת הטוטאלית של לימוד אינטנסיבי וממושך של מקורות ופרשנויות העבר, לא תהיה יכולת אמיתית לומר דבר שהוא באמת חדש. כשניתן לומר כל דבר על כל טקסט כי מה שחשוב זה שהאני האישי 'יתחבר' אל הכתוב, אובדים הכלים הביקורתיים והאנליטיים שמאפשרים לומר מה נכון ומה לא. וכשניתן לומר הכל אזי אובד המתח שאורב לתלמיד החכם וקורא לו להתנגד לדברי חברו או מורו, לחלוק עליו ולהציע פירוש חדש משלו. דווקא מסגרות אלו של הלימוד החילוני, שהוא דבר חדש ורצוי לכשעצמו, מכשילות אותו ומונעות ממנו ליצור לימוד שיכול להביא לעולם את החידוש.
מאבק בהתבוללות הגלובלית
אך יהיה זה עוול להציג כך את פני הדברים.
לא כל בתי המדרש החילוניים מתנהלים על פי התובנות לעיל. אחד מן החידושים המשמעותיים ביותר של כמה מבתי המדרש החילוניים היום איננו החזרה אל הטקסט אלא החזרה אל הטקס. לימוד מחודש ואינטנסיבי של טקסי המעבר היהודיים (ברית מילה/שמחת בת, בר/בת-מצווה, חתונה ולוויה) אוצר בחובו כמה חידושים מרעישים.
ראשית כל ומעל לכל, ההבנה שהטקס היהודי הוא תוצר מתהווה לאורך הדורות ולא נתון קבוע ויציב. חשיפת הרבדים השונים (בדומה ללימוד של סוגיה בגמרא) שמרכיבים את הטקס הנהוג היום, שרבים מקבלים אותו כמובן מאליו שהיה הווה ויהיה, מאפשרת לזהות בו את מרכיביו הראשוניים ואת אלו שנוספו עליו במהלך הדורות. לימוד שכזה מזהה את מרכז הכובד של הטקס ומשמעותו ומחדד את היכולת להפריד בין העיקר לטפל.
בלימוד שכזה ניתן להבין כיצד אנו יכולים להשתלב על אותו ציר היווצרות של הטקס ולהוסיף את מה שראוי לנו להוסיף כחלק משרשרת הדורות ולאורם. במרכז התנועה החדשה הזו של הלימוד החילוני עומד בית המדרש "הוויה – טקס ישראלי" מיסודם של 'בינה', המדרשהבאורנים ומכון הטקסים החילוני. בית המדרש מכשיר עורכים לטקסי החיים השונים לאחר לימוד אינטנסיבי של הסוגיות ההלכתיות והמשפטיות וההיבטים החברתיים והסוציולוגיים שלזמננו ומקומנו.
בייחוד היום, על רקע הנתק הגובר וההולך בין הציבור הממלכתי והדתי לבין הרבנות, עולה הצורך בכוחות חדשים שיתווכו בין הקהילה וצרכיה לבין עולם התוכן היהודי. כך, במקום שזוג שאינו רוצה להינשא ברבנות יפליג לקפריסין כדי לערוך טקס שאין לו דבר עם היהדות, הוא יכול למצוא עורכי טקסים שמעוניינים ללמוד במשותף ולחשוף בפניו את צדדיו המגוונים של הטקס היהודי, ומאפשרים לו להרגיש בבית.
חידוש נוסף ונועז אף יותר הוא שינוי התודעה במחשבה אודות התבוללות. היום ברור יותר מאי פעם שהתבוללות תרבותית לא מתרחשת רק מעבר לים, ושכוחותיה של היהדות אוזלים אל מול כוחותיה הדורסניים של התרבות הגלובלית העולמית והישראלית המקומית. יתר עלכן, היהדות הדתית על מוסדותיה עושה אף היא לא מעט להרחקה ולמיאוס היהדות על הציבור החילוני.
במקביל, רבים באים (ובצדק!) אל הציבור החילוני עצמו בטענות על כך שאינו לוקח אחריות על עיצוב זהותו אל מול מנגנוני הדת. על כן, עולה הצורך ליצור ערוצים חדשים של התקשרות עם המסורת, ואין כמו טקסי המעבר, טקסי הכניסה אל העולם היהודי, כד יליצור ליהודי החילוני מסגרת ממשמעת ומושכת.
גם בהתמודדות מול ההתבוללות הקלאסית (נישואים מעורבים) יצרו עורכי הטקסים של "הוויה" חידוש גדול: נישואים בין יהודי וגויה או יהודייה וגוי לא חייבים להיתפס כעזיבה של הקהילה(marrying out), אלא דווקא כאפשרות ליצור זיקה מחודשת אל היהדות ומקורותיה וכמקום בו ניתן ליצור תוכן וטקס יהודי משמעותי עבור מי שנראה רחוק, ולהכניס פנימה לתוך המשפחה והתוכן היהודיים את בני זוגם (marrying in).
כלומר, במקום שזוג כזה יחוש (בעיקר על ידי הרבנות) שהוא מגורש מן הקהילה היהודית, היא מסבירה לו פנים ומכניסה אותו לעולם של לימוד ומסורת שהוא לעולם לא היה מקבל.
ניטל כוח החידוש ההלכתי
הלימוד החילוני של הטקס, שמפרק אותו למרכיביו הראשוניים ולשלבי היווצרותו השונים, הוא אולי המקום החשוב ביותר שבו החילוני חוזר אל העבר באופן מעמיק ועל כןיכול לחדש בו חידוש. טקס המעבר היהודי, שנלמד מחדש בבתי המדרש החילוניים ונוצר מחדש על ידי עורכי הטקסים של "הוויה", הוא המקום בו לחילוני יש עבר ומסורת ועל כן הוא יכול לחדש בו. על רקע התנועה החדשה זו, לא ניתן להתעלם מהתופעה ההפוכה המתרחשת בציבור הדתי, שלמד לקבל את הטקס כנתון מובן מאליו וכאתר תרבותי קבוע ויציב (מה שהוא מעולם לא היה).
כאן מתגלה האמת המרה והיא שניטל כוחה של המסורת ההלכתית העכשווית לחדש. דווקא הקהילה הדתית של היום, שבבית מדרשה נוצרה היכולת לחדש, למדה לקבל את הטקס היהודי כמוצר מוגמר שאינו מושם בהקשר של יצירתו ושאסור להרהר או לערער על מעמד חלקיו השונים. למעשה, הטקס הפך להיות חסר עבר, ועל כן חסר מסורת. באופן פרדוקסלי – זהו ישן ללא חדש דווקא מפני שהוא חדש ללא ישן.
במובן זה, החשיבה הדתית, בלא יכולת לחדש את הטקס היהודי, נדונה לחטוא באותו חטא של 'רלוונטיזציה' מבית מדרשו של החילוני – לקחת את מה שנוצר במקום וזמן אחרים לחלוטין וליטוע אותם היום במקום לא להם.
ייתכן שהחידוש האמיתי שלו אנו זקוקים בעולמה של תורה היום הוא שילוב בין אותה מסירות נפש ותורה 'לשמה' מבית המדרש של הישיבה, שנעדרת מן הלימוד החילוני, יחד עם אותה דרך חדשה ונועזת שיוצרת תנועת הלימוד המחודשת של הטקס היהודי, שמפשירה את הקיפאון שבו הותירו אותו הרבנים. שילובם של השניים לתורה אחת – יהיה חידוש גמור לו זקוק היום דורנו.