מידע משפטי

נקודות ציון לסבך המשפטי של נישואין בישראל

נקודות ציון לסבך המשפטי של נישואין בישראל

עו”ד סמדר דקל נעים

מאת: סמדר דקל נעים, עורכת דין ומגשרת

החוק – נישואין דתיים

החוק הישראלי מחייב זוגות אזרחי המדינה להינשא דרך "העדה הדתית" אליה הם שייכים. זהו כלל עותומאני שיושב בבסיס החקיקה הקיימת עד היום במדינת ישראל, חקיקה אשר מחייבת נישואין וגירושין ע"פ "הדין האישי". משמעות הדבר היא ששני בני זוג אזרחי המדינה או תושביה יכולים להינשא ע"פ הדין הדתי של העדה אליה הם משתייכים. יהודים יכולים להינשא או להתגרש רק באמצעות הרבנות הראשית ובתי הדין הרבניים. לרבנות הסמכות הבלעדית לקיים טקס נישואין וטקס גירושין ורק באמצעותה ניתן לקבל מעמד אזרחי של זוג נשוי ולהירשם במרשם האוכלוסין בסטטוס "נ". בגירושין – כנ"ל – יהודים מתגרשים ברבנות ורק תעודת גירושין של בית הדין מאפשרת להירשם במרשם האוכלוסין בסטטוס "ג". התוצאה של ה"סידור" הזה היא פגיעה בזכוית אדם בסיסיות – הזכות להינשא. מי שלא נופל אל הגדרה קיימת – נותר ללא מענה בגבולות המדינה, וזה כולל (ברשימה חלקית) את הזוגות שאינם בני אותה עדה דתית (יהודיה ונוצרי למשל), את אלו שהם חסרי דת או שיהדותם מוטלת בספק ע"י הרבנות הראשית (למשל חלק מעולי בריה"מ לשעבר), זווגות פסולים הלכתית (למשל כהן וגרושה) וזוגות חד מיניים.

 

רישום

בני זוג המבקשים להיות מוכרים כנשואים בישראל ולהרשם כנשואים במרשם האוכלוסין ולקבל את הסטטוס "נ" בתעודת הזהות, יכולים לבחור בין שתי אפשרויות:

  • להינשא בישראל בטקס אורתודוקסי דרך הרבנות (בהנחה שהם עונים לקריטיריונים של הרבנות בדבר יהדותם ו"כשרים" לנישואין ע"פ ההלכה היהודית האורתודוקסית).
  • לצאת את גבולות הארץ ולהתחתן בנישואים אזרחיים במדינה זרה, בכפוף לדרישותיה של אותה מדינה, כמובן. מדינת ישראל מכירה כמעט בכל תעודת נישואים רישמית שתקפה במדינה בה היא ניתנה. נישואים אזרחיים אינם קבועים בחוק אלא מתאפשרים הודות לפסיקת בג"צ מכח משפט בינלאומי.

 

טקס נישואין פרטי

טקס נישואין פרטי הינו טקס שנערך במדינת ישראל, אך לא באמצעות הרבנות. הכוונה לטקסי נישואין של תנועות דתיות שאינן אורתודוקסיות, למשל טקס רפורמי או קונסרבטיבי, טקסים אורתודוקסיים פרטיים (שלא באמצעות הרבנות) וטקסי חתונה חילוניים של "הויה" או של עורכי טקסים עצמאיים, גם טקס הנערך ע"י חבר-ה / מכר-ה של בני הזוג.

זוגות העורכים טקס חתונה פרטי אינם יכולים להירשם כנשואים במרשם האוכלוסין, אלא אם יערכו, בנוסף לטקס הפרטי, טקס חתונה "מוכר" (ברבנות או בחו"ל). מבחינה משפטית, זוגות שעורכים טקס פרטי ולא נרשמים במרשם האוכלוסין, אינם בעלי סטטוס "נ" (נשוי/ה) בתעודת הזהות. הסטטוס שלהם הוא הסטטוס המקורי ("ר" – רווק/ה, "ג" – גרוש/ה או "א" – אלמן/ה) והם נחשבים "ידועים בציבור".

 

ידועים בציבור

החל משנות ה 60 בתי המשפט מקיימים מגמה ברורה לזהות מקרים בהם מופלים לרעה זוגות שחיים כנשואים אך לא נרשמו ככאלה, ולתקן תיקון נקודתי, כל בעיה לגופה. אין הסדרה כוללת של זכויות וחובות ידועים בציבור בחקיקה הישראלית, ישנם חוקים שונים שמטפלים בנושא מזוויות שונות (למשל חוק הירושה), הסדרים מוסדיים ספציפיים (למשל בביטוח לאומי) וכן פסיקה תקדימית ענפה של בית המשפט העליון אשר יצרה הלכה למעשה – זוגיות מוכרת ורישמית ללא נישואין, ללא רישום במרשם האוכלוסין.

'ידועים בציבור' הינה הכרה משפטית בזוגיותם של שני אנשים, שנעשית בדיעבד. כלומר: זוג שעונה על קריטריונים מסויימים יוגדרו כידועים בציבור ויקבלו זכויות כשל זוגות נשואים. אין "סטטוס" מוגדר, אין רישום בתעודת הזהות, ואין טקס של כניסה למוסד הידועים בציבור. למעשה, שאלת הטקס לא רלבנטית. יחד עם זאת, קיומו של טקס חתונה בפני קהל הינה ראיה חזקה להיותו של זוג "ידועים בציבור".

חתימה משותפת על תצהיר ו/או הסכם חיים משותפים, מהווה ברוב המקרים מסמך מספק לצורך קבלת זכויות של ידועים בציבור מגופים / גורמים שונים (ביטוח לאומי, פנסיה, זכויות במקום העבודה ועוד).

 

המשמעות ההלכתית

ההלכה היהודית, בתמציתה, דורשת מעט מאד לצורך נישואין: גבר, שמקדש אשה, מול שני עדים. אם יש גבר ואשה, מתקיים אקט של קידוש ויש עדים – הרי שאלו קידושין, וההלכה תכיר בה. אם לא מלכתחילה אז בדיעבד. יש הסוברים כי גם ידועים בציבור שחיים יחד ללא טקס יכולים להיחשב נשואים הלכתית (מכח "קידושי ביאה"). משמעות הדבר, שחלק גדול מהנשואים הפרטיים הינם נשואים הלכתית. אולם, כאמור, הם אינם מוגדרים משפטית כנשואים לצורך הרישום האזרחי בישראל.

 

גירושין

גם גרושין של בני זוג יהודים יתקיימו אך ורק ע"י הרבנות הראשית. ע"פ החוק הקיים הנושאים הכרוכים בגירושין (רכוש, מזונות וילדים) הינם בסמכות "מקבילה" של בית הדין הרבני ושל בית המשפט לענייני משפחה (הוא בימ"ש השלום האזרחי). משמעות הדבר היא שסכסוך משפחתי עשוי להיות מנוהל באופן מקביל בשתי ערכאות משפטיות שונות, כאשר הסמכות לדון נקבעת בהתאם לכללים מורכבים. תופעה משפטית הרסנית ונוראית הנקראת "מרוץ הסמכויות" – סיטואציה בה צד ממהר/ת להגיש תביעות משפטיות בעניינים השונים הקשורים בגירושין, כדי "לתפוס" סמכות בבית המשפט שבו ת/יזכה ליתרונות, במובן של "כל הקודם זוכה".  המבנה המשפטי הזה, בו שתי מערכות משפט שונות עוסקות באותו נושא, יוצר סירבול ומתח ובעיקר מאפשר סחטנות כלכלית וריגשית וממריץ צדדים לסכסוך זוגי לפנות להליכים משפטיים, לרוב מוקדם מהדרוש.

 

יהודים הכשרים להינשא ע"פ ההלכה ונישאו בנישואים אזרחיים בחו"ל, ונרשמו כנשואים במדינת ישראל, צריכים גם הם להתגרש ברבנות. כלומר – הסמכות היחידה המספקת "ג" בתעודת הזהות היא הרבנות הראשית, גם אם מדובר בנישואים אזרחיים. הדבר בד"כ נכון גם לגבי יהודים שיהדותם מוטלת בספק (וביתר שאת כאשר הכלה יהודיה).

לעומתם, זוגות אשר ערכו טקס פרטי, ואינם רשומים כנשואים, יכולים להפרד ולהסדיר את ענייני הפירוד ביניהם בבית המשפט האזרחי, מבלי לעבור הליך גט בבית הדין (היות ואינם צריכים לעבור מסטטוס "נ" לסטטוס "ג").

יחד עם זאת חשוב לציין שאם אחד מבני הזוג, או שניהם יחד יבקשו מבית הדין לגרשם, הם יעברו "גט לחומרה", משום שהלכתית, אולי היו כאן נישואין, ובהלכה נהוג שכשיש ספק – אין ספק, מחמירים בדין ומקיימים הליך גט.

עוד יצויין כי הלכתית, כאמור, נישואין פרטיים עשויים להיות כשרים, ולכן, ע"פ ההלכה אם בני הזוג לא יעברו הליך של גט,  והאשה תלד ילדים מבן זוג חדש, ילדים אלו עלולים להיחשב לממזרים, ע"פ ההלכה.

 

גט

ע"פ ההלכה היהודית, את הגט נותן הבעל ומקבלת האשה והכל חייב להיעשות מרצון, כלומר לא ניתן "לכפות" על הבעל להתגרש מאשתו, ולהיפך. טקס הגט, בדומה לטקס הקידושין איננו שיוויוני – הבעל הוא ה"שולט", ה"מוביל" אותו – הוא זה שנותן את הגט, והאשה היא זו שמקבלת את הגט. אם אין בעל שיתן גט, האשה נותרת "אשת איש" ואינה יכולה להשתחרר מקשר הנישואין. חוסר השיויון המובהק הזה יותר תופעות מורכבות של סחטנות גט, סרבנות גט ועגינות.

לכן, בכל מקרה, ובכל דרך בה בוחרים בני הזוג להינשא, מומלץ ורצוי לערוך "הסכם קדם נישואין", או "הסכם חיים משותפים" (התואם את האופן בו יבחרו הצדדים להתחתן בהתאם לסוג הטקס והרישום במשרד הפנים) אשר נועד לקבוע מנגנון מוסכם מראש לסיום קשר הנישואים, להגבלת סמכויות שיפוט, מניעת מרוץ הסמכויות, וצימצום הנזקים הקשים האפשריים של ההליך ההלכתי בביה"ד הרבני.

 

אין לראות בדברים האמורים תחליף לייעוץ משפטי.