גילי ברטורא
תחפשו קרוב. זה מה שאומרים אנשי טקסי החיים מהמדרשה באורנים. עכשיו הם יוצאים בסמינר חדש, תוך חבירה לחברת המתנ"סים: סמינר שיכין זוגות ללדת מתוך מודעות לתרבות היהודית. מה זה אומר? זה אומר אולי, להזמין פחות קייטרינג ולהתחבר יותר לחברים. איך עושים את זה? נו, זאת כל הבעיה…
בטקס הבריתה, שערכו שגית מור ובן זוגה מעין השופט לבתם שירה, הם הקפידו לציין את המעגלים המקיפים את שירה מרגע לידתה: הוריה, משפחתה וקהילת עין השופט, הקיבוץ שבו תגדל. בטקס נשזרו קטעים מן המקורות, המברכים את הבת על בואה לעולם, באמצעות שירים של יוצרים בני זמננו וברכותיהם של בני המשפחה.
איריס אוסטפלד-לוין ובן זוגה שאול הביאו לעולם את שני ילדיהם (בקרוב יגיח לעולם גם הילד השלישי), ללא טקס שכזה, ואוסטפלד-לוין מרגישה כי הטקס הזה מאוד חסר לה. שתי הנשים הללו פועלות, בין היתר, במסגרת המדרשה באורנים, והן חלק מצוות רחב שהחליט להביא תוכנית ייחודית לאוויר העולם: משפחה יולדת.
אנשי המדרשה באורנים חברו לאנשי צוות ממרכז הוויה, מרכז בינה, והחלו לפתח תוכנית המשלבת בין הכנה ללידה ובין תכנים יהודיים. חברי הצוות פנו לחברה למתנ"סים, שראתה בכך הזדמנות להיכנס לתחום הגיל הרך ולהרחיב את מעגל האנשים המגיעים למתנ"סים ברחבי הארץ. "אנחנו כצוות המפתח נעביר את הסמינר הראשון, ואולי גם שניים-שלושה אחריו, אבל בסופו של יום, אנחנו מתכוונים להיות הצוות שיכשיר אנשים של החברה למתנ"סים שיעבירו את הסמינר", מספרת מור, ראש החוג לתרבות ישראלית בבית ברל ואחת מחברי הצוות המפתח של סמינר ההכנה ללידה ברוח יהודית, שייפתח לאחר פסח בטבעון.
שנה בהודו
מור, 41, ד"ר לתלמוד, מספרת על מדרש שבו מתואר העובר במשך תשעת חודשי ההיריון, כשנר דולק על ראשו. "רגע לפני שהוא יוצא, נותן לו מלאך מכה בשקע שבין האף לפה", היא מצביעה על הנקודה, "והוא שוכח כל מה שלמד. זה טקסט שמעלה הרבה תפיסות ומחשבות. 'האם אנחנו באים טבולא רסה, או שיש משהו שטבוע בנו ואנחנו מנסים כל חיינו לגלות אותו. אני חייבת לומר, שאני לא אנתרופוסופית או משהו כזה, אבל חוויית ההיריון זימנה לי תחושות שבחיים לא הרגשתי. הרגשתי שהעוברית שצומחת לי בפנים", היא אומרת נרגשת, "בוחרת לא פחות ממני לבוא לעולם הזה, ושהיא יודעת ומרגישה מה שעובר עליי. שוחחתי איתה כל ההיריון. אני יודעת שנשים חוות את הדברים האלה. אבל מה שהיה פה מיוחד זה שיכולתי לשקף לעצמי את התהליך בסמלים שיש לי, בכלים שיש לי שהם יותר נגישים בגלל ההכשרה שיש לי ללמידת תלמוד".
הרעיון ליצור את התוכנית עלה כשד"ר אבנר שיפטן, מיסוד המעלה – אחד הרופאים המובילים בארץ בתחום הלידות בבית, ובוגר תוכנית "גוונים" להכשרת מנהיגות יהודית – התבקש לחשוב על נושא לפרויקט גמר בתוכנית שבה למד. שיפטן עצמו חבר בצוות מרכז "דבש מסלע", הפועל בעיקר באזור רמת הגולן, ועוסק בתחום ההיריון והלידה ובזיקתם למקורות היהודיים. "דבש מסלע" מציעה סגנון מסוים, שמתאים לאנשים שמתחברים לשיטת ימימה (שיטה המבוססת בעיקר על עבודה עצמית ונפשית, השואבת מתוך טקסטים חסידיים), אומר שיפטן. "יש ציבור רחב שלא מתחבר לדברים הללו, ולכן הסמינר שבנינו הוא מגוון הרבה יותר, כך שכל אחד יכול למצוא בו את עצמו, אם זה דרך יהודה עמיחי, אם דרך רבי נחמן ואם דרך אלתרמן".
אוסטפלד-לוין מקריית טבעון, מנחה קבוצות סביב טקסי חיים, ועובדת עם המכינה הקדם-צבאית ע"ש רבין באורנים, פגשה את אבנר שפטן לראשונה כשהייתה בהיריון עם ילדתה השנייה, בעת טיול בן שנה בהודו. היא התייעצה עם שפטן לגבי הלידה, וסיפרה: "הלידה הייתה טבעית וטובה, אך היו בה הרבה מקומות שלא ידעת הכול עד הסוף, והיא לא התקיימה כפי שרציתי". עצם השיחות המקדימות עם שיפטן נראו לה ככיוון טוב במיוחד, בשל הגישה שנותנת לאישה את הזכות להחליט על דרך הלידה ובשל הדגש, ששיפטן נותן לטבע לעשות את שלו. "אבנר אמר שלא מתערבים לאדם ביום לידתו, והמשפט הפשוט הזה נתן לי כוח לעמוד מול הרופאים שרצו לזרז את הלידה. כי ההיריון נמשך עד השבוע ה-42". מקומות המעבר הם מקומות של המון חרדה, ותמיד נדמה שהכוח והידע נמצא אצל האחר", אומרת אוסטפלד-לוין. "הסמינר שאנחנו רוצים להתחיל אחרי פסח מערב, כביכול, שני עניינים שונים, כי מה לעניין הלידה והגוף ולעניין התרבות היהודית? יש קשר תרבותי, כי ברגע שאנו מכניסים את הממד התרבותי, אנו נכנסים להקשר רחב מידות ולהרגשה שאנו שייכים".
כולם משתתפים בלידה
שגית מור בוחרת להסביר את הלידה כחוויה משפחתית ורוחנית דרך סיפור מהמקרא. פרק ד' בספר מלכים ב' פותח בתיאור נס איסוף השמן. אישה אלמנה, שבעלה נפטר, מספרת לאלישע כי עליה לשלם חוב לנושה, וכי לא נותר לה דבר לתת לו פרט לשני בניה. אלישע שואל אותה, מה בכל זאת נמצא בביתה, והיא מספרת שאין לה דבר להוציא אסוך שמן יחיד. הוא מבקשה לאסוף כמה שיותר כלים משכניה, וזו מבצעת את הוראתו. היא ניגשת, יחד עם שני בניה, למלא את הכלים בשמן ואלה מתמלאים כולם.
"בסופו של דבר, נוצרת כאן עבודה של כל המשפחה, הירתמות של הקהילה מסביב", מסבירה מור.
"בסופו של דבר, הם יוצאים מהמצב הקשה. אמנם זה לא טקסט שעוסק בשאלות של לידה ישירות, אבל הוא כן עוסק באדם הנמצא במצוקה ובשאלות שעליו לשאול את עצמו. קודם כול, מה קשה לך, ואחר כך מהם המשאבים העומדים לרשותך. צריך ללמוד ולהבין איך לגייס אותם. תהליך נכון של בירור השאלות האלה יביא לבסוף לכך, שכאשר האישה לא תוכל להסביר את עצמה במהלך הלידה, בן הזוג שלה יצליח לומר מה היא מרגישה גם בלי שתצטרך לדבר".
הסמינר, מסבירה מור, יעסוק בכל התכנים, שבהם נהוג לעסוק בסמינרי הכנה ללידה, ועל אלה יתווספו תכנים נוספים הקשורים ביהדות. "יהיה בו עיסוק בהיבט הפיזיולוגי, בתהליכים ההורמונליים, בדברים פרקטיים כמו תנועתיות בלידה, אבל יהיה בו גם דגש גדול על הסיפור של מעגלי תמיכה: התקשורת הזוגית, מתן מקום להסתכלות על המקום של הגבר בתהליך הלידה, על ההתמודדויות שלו ועל הקשיים שלו".
יש שאיפה ליצור רמה מסוימת של אינטימיות בתוך הקבוצות שיקומו?
"כן, הרעיון הוא לתת מקום ליחיד, לזוג ולקבוצה. באחת המשבצות נעשה הפרדה בין גברים לנשים. יהיה מקום לגברים להעלות את הקשיים, שאולי אינם מעזים להעלות ליד בנות הזוג. לא תמיד גברים רוצים להיות בלידה. צריך לתת לכך לגיטימציה. לשים את זה על השולחן ולצאת לשיחה בין בני הזוג, שיחה שמהדהדת בתוך הקבוצה. האם זו נקודת הסוף, או נקודת ההתחלה שמתוכה אנחנו יכולים לצאת לאיזשהו תהליך זוגי".
לדברי מור, שוני נוסף בין הסמינר לסמינרים אחרים הוא החשיבות המיוחסת למשך הזמן שבו מצוי הזוג בתהליך. "להבדיל מחלק מהסמינרים האחרים, שהם מעין מרתונים של שישי-שבת, אנחנו עושים את זה בארבעה מפגשים, כשבין מפגש למפגש יש הנחיות ומשימות לעבודה בבית. הטקסטים, הלקוחים מתוך ארון הספרים היהודי, נלמדים תמיד בקבוצה, ומאפשרים לתת את הדעת על הדינמיקה שמתרחשת בין הלומדים, בין הלומד לטקסט ובין הלומדים לבין הקבוצה. הטקסטים לקוחים מתוך ארון התרבות היהודי".
הזיקה אל
סמינרי הכנה ללידה אינם רעיון חדש. גם החיבור ליהדות הופך יותר ויותר נפוץ עם התפתחות תרבות ה ניו-אייג'. רוחניות, חיבור ל"אני" והתפתחות אישית – אלה עומדים במרכזן של תוכניות רבות הטוענות לזיקה ליהדות. ניכוס העיסוק בזהות היהדות על ידי ה ניו-אייג' הופך את הדיון בה למזוהה כמעט באופן מוחלט עם התרבות הזו.
הנושא של חיבור ליהדות שכיח היום מאוד, ובסופו של דבר, הקהל שאתם רוצים לפנות אליו הוא הציבור הישראלי.
"כן, המיינסטרימי ביותר".
הקהל הזה כולו שבוי היום בתרבות ה ניו-אייג', והוא חלק בלתי נפרד ממנה. איזה אופי הולך להיות לסמינר הזה? האם יש בו חידוש, אלטרנטיבה?
"מתוך התפיסה היהודית, כמו שאנחנו מבינים אותה, הגישה שלנו הפוכה מהעיקרון האינדיבידואלי בניו-אייג', כי בתפיסה היהודית היחיד הוא תמיד בזיקה אל: אל המשפחה, אל הקהילה. התרבות היהודית תמיד עודדה את החיים בקהילות. משפחה היא יחידה בסיסית שמרכיבה קהילה. רוב ההתרחשות התרבותית היא בקהילה. אם בבית כנסת, אם במניין, שהוא לקיחת עשרה אנשים שמוציאים אותך מהאני שלך. חבריי בקהילה הם הקשר, שרק דרכו אני יכול לחוות את עצמי באופן מלא. התנועה הקיבוצית ניסתה מאוד להגיע למקום הזה".
החוויה הזו אולי עוברת בקבוצה, אבל בסופו של דבר, הזוג חוזר למציאות שאין בה קהילה.
"אחד הדברים שעלולים לקרות גם בהיריון וגם בלידה הוא דווקא תחושת בדידות מאוד גדולה. קודם כול, כי החוויה של הגבר והחוויה של האישה שוהות זו מזו. היום הרבה פעמים אתה שומע את הביטוי 'הוא בהיריון', 'הם בהיריון'. הם לא בהיריון; היא בהיריון, נקודה. חלק מהפתרון ליציאה מהבדידות טמון גם בקהילה כמעגל תמיכה. בעבר, הייתה החמולה, גם לפני תהליך ההיריון ובטח שאחרי הלידה. פעם אישה הייתה 40-80 יום אחרי הלידה בזמן של משכב לידה. בקהילות אתיופיות מסוימות עד היום עושים את זה. האישה נמצאת בתוך חדר משלה, ורק נשים מטפלות בה. מצד אחד, היא נמצאת בבידוד, ומצד שני, היא כל הזמן מטופלת, מה שמאוד חסר בחברה המודרנית. יולדים ויאללה, חוזרים לשגרה".
איך את רואה את הקהילה שאת מדברת עליה, איזו מסגרת מהווה היום קהילה עבור אנשים?
"ראשית קיימת המשפחה המורחבת. הרבה מאוד אנשים חוזרים היום וחיים לצד ההורים שלהם ברגע שהם מביאים ילדים. צריך לראות גם את המקום, שבו היא יכולה לתמוך וגם איפה שמים לה גבולות. זו באמת החבירה שלנו לחברה למתנס"ים. התהליך לא נגמר בלידה, הוא ממשיך גם אחרי זה. החברה למתנ"סים תוכל לספק את התמיכה על ידי זה שתיווצר קבוצה. אנשים יזהו, שלא רק הם נמצאים בשלב הזה בחיים. קבוצת התמיכה יכולה להפוך לקבוצה של יצירה תרבותית. אולי הקבוצה תחשוב, איך ליצור משמעות בטקס הברית אחר כך".
קשה להצליח ליצור אינטימיות גם במעגלים מאוד קרובים היום, להכניס כזו משמעות בחיים שהם לרוב חסרי משמעות. נדרש תהליך עומק ארוך מאוד, כדי ליצור דבר כזה, בעיקר אם קהל היעד לא חי בקהילה מעולם.
"זו הכוונה, שזו לא תהיה רק נחלת הקיבוצים או מקומות שהם ממילא קהילתיים, אלא לנסות לתת לאחרים את הכלים ואת המיומנויות, וגם לענות על השאלה 'איך אתה בונה לעצמך קהילה ביישוב שבו אתה נמצא'. זו עוד הסתכלות שהיא גם הסתכלות תרבותית, לא רק פיזיולוגית ונפשית".
יצירת קהילה היא לא דבר של מה בכך. סמינר הכנה ללידה יכול להכין בסיס לכך?
"בעיניי כל מעבר בחיים, טקסי החיים שלנו, כל מעבר ושינוי הם הזדמנות ליצור את החיבור אל הזהות היהודית שלנו, כי במהלכם האדם ממילא עסוק בזהות שלו. אבל אתה חווה את עצמך דרך היותך חלק מקהילה, שיש לה מערכת יחסים מסוימת, השקפת עולם מסוימת, אתוסים מסוימים; קהילה שמבטאת את כל זה במערכת של סמלים מסוימים, שהם הסמלים של התרבות היהודית. בין אם אנחנו רוצים ובין אם לא, היא חלק מאיתנו, נולדנו מתוך זה. זה נכון שאחרי זה צריך לבחור בכך, כי אפשר גם ללכת לבודהיזם".
תחפשו קרוב
יש לכם כוונה להביא את זה היום לקיבוצים? היום, גם בקיבוצים הקהילה כבר לא ממש קיימת.
"התנועה הקיבוצית עשתה אולי את המעשה התרבותי הדרשני הכי משמעותי ויצירתי על התרבות היהודית במאה השנים האחרונות, אולי יחד עם התנועה הרפורמית. אבל התנועה הקיבוצית, שהוציאה את אלוהים והכניסה את משה, עשתה את זה מתוך תפיסה אידיאולוגית, שלא לומר תיאולוגית. עם זאת, אנחנו לא יכולים לנתב כל זוג בקיבוצים היום ללכת לסמינר כזה. בסופו של דבר, זה צריך להיות מבחירה".
רוב האנשים לא מתעסקים בסיפור הרוחני, או בתהליכים נפשיים שעוברים עליהם. מה יגרום לאנשים להגיע לסמינר?
"אנחנו חושבים שכל אדם צריך לנסות להסתכל על צומת החיים שבו הוא נמצא כעל הזדמנות. בחתונה מוציאים מאה אלף שקל על כל הפירוטכניקה שמסביב, האולם, הדי ג'יי, הפרחים, הצלם. כשאתה מגיע לטקס, אתה מפקיע מעצמך את העיסוק בו, ונותן את זה לרב שלא תראה אחרי זה לעולם, והוא לא חלק מהעיסוק שלך במי שאתה, הוא לא חלק מהקהילה שלך. אנחנו אומרים ההפך. תחפשו קרוב, את מי שמהווה עבורכם סמכות רוחנית. לאורך שנים, מי שחיתן זוגות בקיבוצים היה הרב המקומי. בעין החורש זה היה אבא קובנר. אנשים שהקהילה זיהתה עם המקום הרוחני, שהיו בשבילם סמכות רוחנית. מבחינתנו, הסמינר הכנה ללידה הוא כמו קריאה לזוגות, בואו תיתנו את המשמעות לחוויה שאתם עוברים, ולא רק לאיך שתציגו אותה לציבור.
לי, באופן אישי, חוויית ההיריון זימנה תחושות שבחיים לא הרגשתי. ואת התחושות הללו יכולתי לשקף לעצמי בסמלים שיש לי ובכלים שאני מכירה מעת לימודי התלמוד".
מור ילדה בת לפני כחצי שנה, כך שלאורך כל תהליך בניית הסמינר היא הייתה בהיריון. היא מעידה כי בניית הסמינר במקביל לתקופת ההיריון היוותה עבורה הזדמנות ללמוד ולחוות את הדברים, שבהם עסק הצוות, מנקודת מבט של מי שהסמינר מיועד לו. שלושה חודשים לאחר הלידה ערכה יחד עם בן זוגה ברית לבתה. "אחד הדברים שאנחנו נזמן לזוגות זה לנסות לחשוב אילו אלמנטים טקסיים הם רוצים שיהיו שזורים בלידה. בשנייה ששמים את התינוק ביד, זה לא כל כך אפשרי לעשות טקס, אבל אפשר לערוך אלמנטים טקסיים. נשאל את הזוגות, 'מה אתם רוצים להגיד לתינוק או לתינוקת בדקה שהוא יגיע לפה? איך אתם רוצים להגיד לו את זה? אתם רוצים לשיר לו את זה, להתפלל איתו, לדבר אליו'".
כל התהליך הזה דורש איזושהי התנערות מציניות, ולא בטוח שכל אדם יהיה מסוגל לכך.
"כדי לחוות טקס אתה צריך להתנער מציניות, וזה מאוד קשה היום. אני מעבירה קורס על טקסי חיים ועל חגים בבית ברל, וחלק מההצפה שלי בתחילת הקורס היא בעיית הציניות, ניסיון להבין מאיפה היא באה, לחשוב איך אנחנו חוזרים לחווייה. יכול להיות שאנחנו מציעים פה אלטרנטיבה יהודית, שכדי לחוות אותה אתה צריך להיות לא ציני.
"אני לא מלמדת קבלה (במלעיל), אני מלמדת קבלה. לפני שאני חושבת איפה ואיך הטקסט מדבר אליי, אני שואלת על מה הטקסט מדבר. ישנו הביטוי הזה, "איפה זה פוגש אותך". רגע, קודם כול תלמד, ואחר כך תשאל איפה זה פוגש אותך. למדת? עכשיו תתחיל לדרוש, תעשה את השינויים ואת ההתאמות. אדם לא יכול לצאת רק מעצמו ולהישאר רק עם עצמו. אנחנו מקווים שכצוות מפתח נצליח להרחיב את הקאדר, כי אנחנו לא יכולים להיות קרקס נודד. בסופו של דבר, אנחנו מאמינים שכל קהילה צריכה למצוא בתוך עצמה או לפתח את הכוחות שינהיגו. אנחנו נהיה שם רק כדי ללוות ולתמוך".