מאמרים

על קדושה וקידושין בחייו של הישראלי החילוני

על קדושה וקידושין בחייו של הישראלי החילוני

מאת איתמר לפיד

ברוב העולם וברוב ההיסטוריה, אנשים מתחתנים. לרוב החברות האנושיות יש טקס נישואין, כזה או אחר. לכאורה אין כאן עניין גדול. אם מסתכלים על מעגלי החיים, הרי שברוב החברות האנושיות נמצא גם טקסי-מעבר מילדות לבגרות, טקסי לידה ומוות. מעין התנהגות אנושית צפוייה ומקובלת, הלובשת צורה שונה בגווני הזמן והמקום. ובכל זאת, נושא הנישואין מבקש אבחנה אחרת: לידה, התבגרות ומוות הם אכן מעגלי חיים אנושיים ואוניברסאליים. למעשה הם מתרחשים, אם נרצה או לא נרצה. אדם נולד, מתבגר ומת, ללא שהטבע ישאל את דעתו בעניין. לחברה נותרה רק השאלה האם לציין את העניין מבחינה תרבותית, אם לאו.

בחתונה העניין מעט שונה: הטבע לא פועל את פעולתו ההכרחית, הבלתי נמנעת. הבחירה האנושית משחקת תפקיד מרכזי. הבחירה להינשא, הבחירה להינשא זה לזו, הבחירה להביא ילדים לעולם בדרך של תא משפחתי, הבנוי על זוגיות – כל אלה הם פועל יוצא של בחירה אנושית. אגב, גם אם החברה מחייבת את הזוג להינשא, וגם אם ההורים בוחרים לכלה את החתן – עדיין מדובר בבחירה אנושית.

התרבות היהודית, לטעמי, לקחה את הרעיון הזה ופיתחה אותו לרמות גבוהות ביותר של בחירה ואחריות אנושית. הנישואין הם הרבה יותר מאשר ציוּן שלב במעגלי חייו של אדם. המושג קידושין מחזיק בתוכו את מלוא העוצמה האנושית המתחייבת מהמעבר הזה. מעבר בלתי הפיך מאדם שקצותיו פתוחים אל העולם כולו – אל זוגיות מקודשת. בחירה באדם אחד, בהתקשרות אחת ויחידה. כניסה מודעת בשער ההולדה וההורוּת העתידים לבוא, שער שהאדם יוצר בכוחות עצמו, כוחות של חברה ותרבות, שהם שונים בתכלית השינוי מכוחות הטבע מולם אנחנו משתאים בטקסי הלידה או המוות.

מושגי הקדוּשה, אשר שמורים היו בשלב המקראי שלנו להקשרים אלוהיים בלבד, הועתקו מן הבורא בצֶלֶם אל הנבראים בצלמוֹ. לא רק קדוּשת השבת, בית המקדש או המשרתים בקודש. אלא גם איש מקדש אשה. אשה מתקדשת לאיש. והכל כרוך בקדושת הטקס – טקס הקידושין. מה שבעבר היה נחלתם של כהנים ולוויים, הופך להיות שווה לכל נפש: האשה מתקדשת בפרוטה ובשווה פרוטה. אין אשה שאין בה את היכולת להתקדש. אין אדם יכול לפטור עצמו מההזמנה להיכנס אל המתחם הזה, של קדוּשה אנושית.

לקדושה פנים שונים ומגוונים. אחד מהם, אליו אני נדרש לענייני, הוא הקדוּשה כהזמנה לאינטימיות. למשל, קודש הקודשים: המפגש בין הכהן הגדול לאלהים, הנערך אחת לשנה, בזמן האינטימי ביותר ובמרחב האינטימי ביותר שיש. כל כך גדולה האינטימיות במפגש הזה, עד שהכהן הגדול מחויב להיכנס אל הקודש בדרך טקסית מסוימת, כשעל בגדו פעמון זהב ורימון… "ונשמע קולו בבואו אל הקודש לפני ה' ובצאתו ולא ימות" (שמות כ"ח 35-34).

מי שמבקש ללמוד מכאן על החרדה ועל האיסורים – מוזמן, כמובן. מי שמבקש ללמוד מהקדוּשה האולטימטיבית של מסכת יומא על האינטימיות האנושית של היומיום – מוזמן ללכת בעקבותיו של גדול אמוראי ארץ ישראל, ר' יוחנן, שכאשר היה עולה לשאול בשלומו של ר' חנינא, היה מכחכח בגרונו, כדי לא להתפרץ באחת אל עולמו האינטימי של עמיתו. על התבונה והרגישות הנדרשים ביצירת האינטימיות בין שני אנשים, לומד רבי יוחנן מהתנהגותו של הכהן הגדול בכניסתו לקודש הקודשים – במדרש עצמאי שלו על צמד המלים "ונשמע קולו" (ויקרא רבה, כ"א, ח').

טקס הקידושין טומן בחובו את סוד האינטימיות הצפונה בתוך המתחם המקודש. ברכות האירוסין מזכירות לנו את האסור והמותר. את הדרך המיוחדת בה באים אל הקודש. גם כאן, מותר כמובן לראות באזכורי העריות שרידים קדומים לחשיבה ארכאית ומחרידה, אשר מקומה לא יכירנה ברגע שכזה. ומותר לדרוש. לדרוש ולהידרש. לדרוש את האינטימיות המיוחדת והזוגית, המבקשת למצוא לעצמה ביטוי טקסי בתוך מרחב וזמן של קדוּשה.

 

אבל מה לנו ולזה? הדרישה לקדש ולהתקדש הופכת לאתגר לא פשוט עבור מי שנולד אל תוך מושגים של חול וחילוניות. השיח הישראלי מותיר מעט מאד מקום לאפשרות לדרוש משמעות למושגים הללו. החיים החילוניים אינם בנויים להתמודדות עם רגעים של קדוּשה: את הכאב והאושר של הלידה מְתעלים, במודע או שלא במודע, אל טקס הברית. את הקושי וההתרגשות של תהליך ההתבגרות מבטא טקס דומיננטי אחד, הנקרא בר-מצווה. ואת כאב הפרידה והמוות מבטאים בלווית המת. בכל נקודות המפגש עם מעגלי-החיים של היחיד, מְפנה החברה החילונית את הזירה ומזמינה את הרב הקרוב למקום מגוריה, שיגאל אותה מן ההתמודדות.

גם בחתונה. את כל עוצמת הבחירה האנושית ומשקלה אין החברה שלנו מסוגלת לבטא בטקס קידושין אמיתי. התמונה הישראלית, הכל-כך מוכרת לנו, נלקחה כנראה ממחזה אבסורד: זוג אנשים בוגרים מחליט להינשא, בוחר בקפידה כל אות בהזמנה, כל שיר בערב, וכל מְתאבן בקבלת-הפנים. מאות אנשים עוזבים הכל ומתקבצים לערב אחד, סביב איש ואשה המבקשים לומר להם אמירה שיש לה, בין היתר, השלכה חברתית ותרבותית. הכל ערוך ומוכן לרגע שיבטא את העניין שלשמו התכנסנו… וכאן זה נגמר.

ביותר מדי חתונות לא מסוגל איש מהנוכחים (שלא לדבר על החתן והכלה) – לחבר בין התוכן והמעמד. איסורי העריות, חובות הכתוּבה, מוטיב הברכה והעצב שנשבר בסופו של הטקס – אינם מוצאים נקודות חיבור אל הישראלי העומד מסביב לחופה, ולרוב גם לא אל אלה שעומדים תחתיה. בשוב ה' את שיבת ציון היינו כאילמים. אין לנו מדרש ישראלי יוצר, המסוגל למצוא דרכו אל הטקס הזה. איש צעיר עומד בלב ירושלים הבנויה ומגמגם על חורבנה של ירושלים. מרוב ביטחונם המוחלט בכך שלא ישכחוה לעולם, אין רוב החתנים שבינינו מסוגלים לומר את המשפט מתחילתו ועד סופו, והרב נדרש להזכיר להם בשקט את מה שהצהירו כי לעולם לא ישכחו.

עומדת קהילה שלמה ומקשיבה רוב קשב להתחייבותו המרשימה של החתן המנוסחת בכתוּבה. הקהילה חייבת להקשיב, מאחר ומדובר במסמך משפטי מחייב. כל כך מחייב, עד שבימי התלמוד הקפידו לכתבו ארמית, מאחר והעברית הלכה ונשתכחה מפי אנשי התקופה. את העברית, לשון הקודש, שמרו למעמד הטקסי. 1,500 שנה אח"כ באנו לארץ וגאלנו את העברית, וכשאנו מְפנים מקום בטקס למסמך אחד מחייב – אנחנו קוראים אותו בארמית. לגבי רובנו זה לא מעיד על רשעוּת, אבל גם לא על חכמה. נתקענו בשלב של זה שאינו יודע לשאול, וכנראה גם לא כל-כך אכפת לנו. אם יש מישהו שיודע את התשובות בשבילנו, זה מספיק. לא צריך הרבה יותר מזה.

אם נוסיף לזה את המצב המשפטי בו אנו נמצאים, נקבל משמעות חדשה למושג "הפוך על הפוך". שהרי החוק הישראלי משמר את גישת המנדט הבריטי, ששימרה את גישת השלטון העותומאני, שאמר בפשטות שכל אחד יתחתן במסגרת קהילתו העדתית. הכובש או הקולוניאליסט לא היה מעוניין לכפות על בני הארץ את חוקי הנישואין שלו, ולכן הוא אִפשר להם אוטונומיה תרבותית. הציונות, למיטב זיכרוננו ההיסטורי, דווקא ביקשה להגדיר מחדש מי הם בני הארץ, וכיצד הם חיים. אבל מהאי-כפייה התורכית והאנגלית הפכנו, במסגרת הסטאטוס קוו, למדינה הכופה על אזרחיה היהודים את סוג הטקס שינהל עבורם איש הדת שמקובל על הרבנות הראשית. והנה לנו עוד סיבה לתת לרב לגמור עם הקטע שלו וללכת, ובכך לוותר על האתגר.

 

האתגר קיים. אחת השאלות הגדולות – ששכחנו לשאול – היא האם זה מחוייב המציאות. האם אין דרך לדרוש את המרכיבים העתיקים של טקס הקידושין אל חתונה ישראלית מודרנית. האם לא ניתן לבנות טקס קידושין, נישואין, חתונה – שיהיה מסוגל לתת ביטוי למציאות הישראלית שבה אנחנו חיים?

את התשובות אני מבקש למצוא אצל מי שהתמודדו בראשית דרכה של הציונות עם שאלות דומות. מי שגדלו במושגים של קודש וסירבו להישאב אל השטחיות שנלוותה, לעתים, אל חלקים בעשייה הציונית בנוגע למקורות התרבות היהודית. כאשר החלוצים היללו באזניו של א"ד גורדון  את עשיית החול בארץ ישראל, ובאותה נשימה ערגו לרגעי הקודש של החג שבגולה, הבהיר גורדון כי ההפרדה בין קודש וחול היא אשליה: החג – אמר גורדון – אינו אלא תמצית השירה שבחול. כאשר נדרש ביאליק לשאלה מדוע להתעקש על מושגים של קודש, העלה המשורר, איש המלים, את תשובתו דווקא מתוך הקדוּשה שבחול: "אני בוחר בכוונה בטרמינים ישנים למושגים החדשים", מסביר ביאליק, "כדי להראות על הטרמינים הללו שיש להם מושג נצחי. במשך הדורות אנחנו צמצמנו המושגים שלנו, קשרנו אותם עם תוכן מיוחד". ביאליק מבקש הרבה יותר מזה: "אני רוצה לגאול את הטרמינים הללו מן האוויר המיוחד הזה לתחום האנושי הכללי, סקולריזציה של המונחים האלה, חילול, אם לתרגם את המונח של סקולריזציה במובן חול. מי שנטע כרם יחללנו. יש חילול של גידוף ויש חילול של גאולה… אני דרכי לגאול" (דברים שבע"פ, א', קצח).

טקס החתונה הוא הזמנה למדרש. יותר משזו זכותנו, זו חובתנו – אם אנחנו מבקשים להתייחס אל עצמנו ברצינות. העובדה שכל-כך הרבה אנשים צעירים ממשיכים להתחתן, ומתעקשים לקיים טקס כלשהו, היא עדוּת לצורך. את הצורך הזה יש לנו אחריות קהילתית לתרגם לטקס אמיתי ומשמעותי, אשר יהיה מסוגל לבטא את העומדים תחת החופה, את הקהל הסובב אותם, וגם (בסוף) את מי שעורך את הטקס. זו לא משימה קלה, אבל זו הזמנה לצאת לדרך שהיינו אמורים להלך בה כבר לפני עשרות שנים. ואם נביט היטב בסימני הדרך שהשאירו לנו, אולי נצליח לקרוא מחדש את מילותיו של ר' טרפון בפרקי אבות: "לא עלינו המלאכה לגמור, ולא אנחנו בני חורין ליבטל ממנה".

 

הכותב הוא איש המדרשה באורנים, משפטן, ועורך טקסי נישואין